עכשיו אני
רק אני
עד עכשיו הייתי אני ב 90%, (אל תתפסו אותי באחוזים, זה הרעיון לא המספרים) ו-10% נשארו איתה,
עם תקווה שהיא טורחת לשמר מסיבה לא ברורה.
אחרי הפעם האחרונה אני לא יודע ולא אכפת לי אם היא תשמר את התקווה, אבל זה לא ייקח ממני כלום.
עדיין אוהב אותה? כן, אבל הבנתי שאין לנו שום סיכוי ושחררתי את עצמי מהכבלים.
האהבה תמשיך לדהות ותישאר זיכרון עמום של תקופה משמעותית שהיו בה לא מעט רגעים יפים, אבל בעיקר ציפייה ותסכול.
היא אישה מקסימה ואין לי מילה רעה להגיד עליה,
אבל אני לא מסכים יותר לשאת את הבלבול שלה ומאחל לה את הטוב ביותר עבורה ולא פחות חשוב,
שתהיה מסוגלת להכיל אותו.
אבל עכשיו אני,
רק אני
כי אני לא יכול ולא רוצה לקחת אחריות עליה.
אני אחראי רק על עצמי, ועל מה שאני עושה.
אנחנו מאוד אוהבים לחשוב שמפעם לפעם אנחנו לומדים ומתקדמים ושלא נשחזר את טעויות העבר,
אבל הפעם הזו הוכיחה לי שיש הרגלים שקשה לשנות כמו למי אני נמשך וכמו הניסיונות להכריח את העולם להתיישר לפי הרצונות שלי.
אמשיך לעבוד ולשפר את עצמי בשביל חיים יותר פשוטים ויותר טובים.
מתחיל מחדש את המסע אל עצמי אחרי שניתקתי את הכבל האחרון.
היא היתה האהבה הגדולה השלישית בחיי ובבוא העת תגיע גם הרביעית.
אולי בעוד חודש אולי בעוד שנה ואולי יותר, אבל כרגע זה לא משנה.
עכשיו אני
רק אני.
לא אשקר לעצמי, יש שאריות של כאב בחזה, אבל הכאב אחר.
כאב של פרידה ממשהו שאחזתי בו ולא שחררתי ועכשיו אני סוף סוף מצליח.
כאב של החלמה.
ואני מתענג עליו, כי אני יודע שבהקשר שלה, זה הכאב האחרון, הסופי,
הכאב של הניתוק ממישהי שהיתה חלק מרכזי בחיי גם כשהיינו ביחד וגם אחרי שתי הפרידות שלנו, כאב של החלמה.
תם ונשלם
עכשיו אני.
רק אני.
להמשיך לפתח את היכולת לקבל מה שאין לי יכולת לשנות ולתקן.
ואת הכח והאומץ לשנות מה שכן.
יש לכם וידוי ורוצים שיתפרסם באתר?
שלחו אותו למייל שלנו: yourstory@div.co.il
