למה אני רוצה את מי שלא רוצה אותי?

להתאהב בסערה

זה קרה לי כבר כמה פעמים:

פגשתי מישהי והיא מצאה חן בעיני

ומאותו הרגע אני התחלתי להתנהג כאילו שאני מאוהב.

אני אומר "כאילו" כי רבאק,

אחרי דייט אחד או שניים או אפילו שלושה להתאהב?

אני מכיר אותה בכלל?

אני יודע איך היא מתנהגת כשההתלהבות הראשונית יורדת?

כשמגיעה המריבה הראשונה?

אני יודע אם יש בינינו התאמה מינית?

אני לא יודע עליה כלום.

הדבר היחיד שאני יודע זה שהיא מוצאת חן בעיני

ומאוד חשוב לי למצוא חן בעיניה.

ומה היה קורה אז? אחד מהשניים:

או שההתמסרות הזו שלי גרמה לטרן-אוף ולפרידה,

או שהיא היתה נענית לחיזורים

וכשהבנתי שגם היא רוצה אותי, איבדתי עניין.

זה שוב המשחק הזה בין השכל לבין הרגש.

השכל אומר לך להיות "קול"

לא להראות התלהבות רבה מדי על ההתחלה,

הרי גם אני בעצמי "התקררתי" מהר

כשהצד השני הפגין התלהבות מהירה מדי.

אבל הרגש? כבר דיברנו על זה שיש לו את הקצב שלו.

כתבת בווטסאפ "בוקר טוב" ולא קיבלת תגובה 3 שעות?

אתה מתחרפן לך לאט לאט

ואז מגלה שהיא הייתה בישיבה ולא ראתה בכלל הודעות.

נתת לה מחמאה ולא קיבלת אחת בחזרה?

אתה כבר מריץ סרטים בראש.

ובכלל אתה כל הזמן בתנועה בין סרטים,

בין הקומדיה הרומנטית לטרגדיה יוונית.

וזה כמעט תמיד סוף ידוע מראש,

כי אנחנו מטבענו רוצים להתאמץ כדי להשיג דברים

וזה נכון לא רק במערכות יחסים

וכשבא מישהו ומתמסר אלינו בלי מאמץ,

הנטייה הטבעית היא לאבד עניין,

אלא אם ההתלהבות הזו הדדית.

ואז היא נפרדת ממך והלב שלך נשבר.

כמעט בכל המקרים האלו שקרו לי

הבנתי בפרספקטיבה של זמן שמלכתחילה

לא היתה בינינו התאמה ומה שהניע אותי

היה בעיקר לקבל אישור לכך שאני רצוי.

אבל מה קרה במקרים בהם קיבלתי את האישור הזה?

להעריך את עצמך

אני אדבר בשם עצמי,

למרות שאני נתקל בזה כל הזמן,

גם בדייטים וגם אצל חברים וחברות.

במשך שנים לא הערכתי את עצמי מספיק.

אנשים ראו בי דברים שאני לא הצלחתי לראות

והפער הזה בין איך שאנשים תפשו אותי

לבין איך שתפשתי את עצמי היה קשה מאוד להתמודדות.

הפער הזה תמיד קשה להתמודדות

מכיוון שאתה חי בפחד שהבלוף שלך יתגלה

ושכולם יראו שאתה בעצם לא כזה מוצלח כמו שהם חושבים,

אז במשך כל השנים ניסיתי לקבל אישורים חוזרים לכך שאני מוצלח.

הטרגדיה היא שלא משנה כמה פעמים אמרו לי את זה,

אף פעם לא חשבתי ככה.

וכך קרה גם במערכות היחסים שלי.

ברגע שמישהי היתה מביעה בי עניין מפורש,

הייתה אי-הלימה בין מה שהיא חושבת עלי

לבין מה שאני חושב על עצמי

וברגע שקיבלתי את האישור הזה איבדתי עניין.

למה?

בדיוק כמו שאמר הקומיקאי הנפלא גראוצ'ו מרקס:

״אני לא מוכן להצטרף למועדון שמוכן לקבל מישהו כמוני״

אחרי הרבה כשלונות הבנתי

שאת האישור הזה אני צריך לקבל קודם כל מעצמי.

לאהוב את עצמך

אחרי המון עבודה, חלקה בעצמי מול עצמי

וחלקה בעזרת הפסיכולוגית שלי אני נמצא במקום אחר.

אני מעריך את עצמי הרבה יותר.

וזה המון.

אבל נשאר לי עוד צעד אחד לעשות

והוא עדיין דורש עבודה:

לעשות את הקפיצה מהערכה עצמית לאהבה עצמית.

ההערכה העצמית נשענת על השכל:

אני יודע שאני חכם, שאני נראה טוב,

שאני איש שיחה ושמאוד נעים להיות בחברתי,

שיש בי מנהיגות טבעית ואנשים אוהבים ללכת אחרי.

אבל כל אלה עדיין לא מספיקים

כי אהבה עצמית היא לא עניין של שכל, אלא של רגש.

דרך העיניים שלי

אחד מהשירים הכי נוגעים שקראתי

מדבר על זה הרבה יותר טוב ממני,

לכן לסיום אני אצטט חלק ממנו:

"אני הבנתי, יקר שלי, שעם כל התענוג בלאהוב את עצמי דרכך,

אני חייב קודם לאהוב את עצמי דרכי.

אני חייב לגלות, לאט לאט,

דרך מבטי את הבנאדם הזה – השלם והחכם והיפה,

שגיליתי רק דרך מבטך.

אהבתי אותך.

אבל יותר מזה – אהבתי אותי דרך העיניים שלך.

אז עכשיו אני לומד איך לאהוב אותי,

והפעם, דרך העיניים שלי." (נעם חורב – דרך העיניים שלי)

וגם לשם אני אגיע יום אחד.

שלכם/ן

חצי פייק

אתם/ן מוזמנים/ות לכתוב אלי ל hetsifake@gmail.com

אשתדל לענות לכולם/ן