אתה עדיין מאמין באהבה?
אתה עדיין מאמין באהבה?

אתה עדיין מאמין באהבה?

חומת מגן

 

נתקלתי בזה אצל הרבה אנשים שנמצאים זמן רב בסצנת הדייטינג:

במשך הזמן ובעיקר אחרי שחטפת כמה מהלומות רגשיות,

אתה מפתח חומת הגנה בצורת התייחסות צינית לדייטינג ולאהבה.

שנתיים וחצי של לבד,

עם מערכת יחסים אחת של 5 חודשים,

עוד שתיים של חודשיים ועוד כמה שנמשכו חודש

והרבה מאוד דייטים, אבל בגדול, לבד.

והתעייפתי, פרשתי מאתרי ההיכרויות ומהדייטים

וכבר למעלה מחודש אני מחוץ למשחק.

ואני שואל את עצמי כל הזמן

האם אני בעצמי מפתח את אותה חומת ציניות

 

שוק בשר?

 

אחד הביטויים השגורים בהקשר של אתרי ההיכרויות הוא "שוק בשר".

אני מתעב את הביטוי הזה כי הוא הופך את הכל לכל כך סינטטי,

כשמאחורי הדברים עומדים אנשים מלאי רגשות.

נכון שיש גם לא מעט כאלה

שכל מה שהם מחפשים זה סטוץ (ואין בזה שום דבר רע),

אבל לשטח את כל אתרי ההיכרויות לדבר הזה בלבד

זו עוד דרך נהדרת ליצור סביבנו חומת ציניות

שתשמור עלינו מלהיחשף רגשית.

אני לא מתייפייף וברור שהדבר הראשון שאנחנו שמים לב אליו

אלה התמונות והמראה החיצוני,

אבל במה זה שונה מהיכרות בפאב או במועדון?

שם אנחנו לא קולטים בעין מישהי בגלל המראה החיצוני שלה?

ההבדל הוא שבפאב אין לנו אפשרות לדעת מה הסטטוס שלה

ואם היא בכלל מעוניינת להכיר מישהו

ובאתר אנחנו יודעים שהיא מעוניינת.

אז האם העובדה שהיא מצהירה שהיא מעוניינת הופכת אותה ל"גוש בשר"?

 

ואם כבר שמנו את עניין הסטוצים על השולחן

 

למה לא? אנחנו אנשים בוגרים עם צרכים.

אז יש לפעמים סטוצים שכל מטרתם היא להרגיע את הצורך המיני,

אבל מהנסיון שלי זה בדרך כלל לא הכל.

את הצורך המיני אנחנו יכולים לספק בעצמנו, אבל זה לא אותו הדבר.

למה? כי הרבה מעבר למין הצורך הוא במגע,

בחום גוף, בנחמה גם אם רק לזמן קצר.

כי מעבר לתאוות הבשרים, קרבה פיזית מטעינה אותך באנרגיות

גם אם לפעמים מרוקנת אותך מדברים אחרים, אבל זה נושא לפוסט נפרד.

בשורה התחתונה, גם בסטוץ מדובר באנשים ולא בשני גושי בשר שמשולבים זה בזה.

 

למי יש כח לראיונות העבודה האלה?

 

נכון שלפעמים השיחה הראשונה מרגישה כמו ראיון עבודה?

עד כדי כך שלפעמים אני מתפתה לשאול מהן ציפיות השכר.

הבעיה הגדולה עם ראיונות העבודה האלה היא

שהם נותנים את התחושה שהכל טכני ותועלתני,

כמו צ'ק ליסט ארוך שאתה צריך לעמוד בו כדי שתתכן מערכת יחסים.

וזה מעייף, כי אתה מוצא את עצמך חוזר על עצמך פעם אחרי פעם.

ובסופו של דבר, לא משנה כמה דיברתם

או כמה התכתבתם בווטסאפ (שזה אסון בפני עצמו),

ברגע שנפגשים הכל מתחיל כמעט מאפס.

 

כמה דייטים אפשר לסחוב?

 

אתה מגיע לדייט לבוש במיטב מחלצותיך,

עוטה בושם וחיוך ואז היא מגיעה.

אתה מתרשם מהמראה שלה (שטחי, לא שטחי, זה מה שכולם שמים לב אליו ברגע הראשון)

ועד כמה היא דומה לתמונה שלה בכרטיס.

אבל יש פקטורים נוספים שאי אפשר לראות בכרטיס או לשמוע בטלפון:

זה יכול להיות בניואנסים כמו ריח גוף, שפת גוף,

חיוך וזה יכול להיות במאפיינים בולטים יותר כמו ריח של בושם,

עוצמת דיבור, נימוסי שולחן ועוד דברים שלא עוברים בטלפון.

וכמובן שלפעמים לא משנה כמה מה שראית מוצא חן בעיניך,

אתה לא מוצא חן בעיני הצד השני.

 

עייפות

 

אז אתה מתעייף ואומר לעצמך

"למה אני בכלל צריך להוציא כל כך הרבה אנרגיה על משהו שאולי לא ניתן להשגה?"

ובמקום להתחיל שוב ושוב מחדש, אתה מחליט ש"הכל חרא"

ושזה סתם "שוק בשר" ושזה יקרה מתי שזה יקרה

(כי נסיכים על סוסים לבנים ונסיכות שמאבדות נעל על מפתן ביתך קורים להרבה אנשים בכל יום).

ואתה הופך להיות ציני כלפי אהבה,

בדיוק כמו שהבטחת לעצמך שלא תהיה לעולם.

מטומטם? נאיבי?

יכול להיות, אבל אני אופטימי.

ואני עייף, אחרי שנתיים וחצי לבד,

כמה מערכות יחסים והמון דייטים, אני ממש ממש עייף,

אבל אני עדיין מאמין באהבה.

לא יודע אם כזו של "לנצח נצחים" או של "פעם בחיים",

אבל בלי להגדיר אותה אני עדיין מאמין שהיא קיימת.

אפשר לחשוב שכשהיינו רווקים

והחיים היו הרבה יותר פשוטים לוגיסטית היה לנו קל למצוא אהבה.

ואז עוד היינו הרבה פחות פגועים רגשית

(ואיך שלא נסובב את זה, גירושין הם פגיעה רגשית).

אבל אני באמת מאמין שהאהבה קיימת

כי הרי יש כל כך הרבה גברים ונשים שמחפשים אותה וכל מה שצריך,

זה למצוא מבין אלו שמחפשות אותה את זו שתתאים לי.

והיא שם, אני יודע וגם היא עדיין מחפשת אותי.

אז אני נח, מתמקד עכשיו בדברים אחרים,

אבל אני עוד אחזור ואמשיך לחפש אותה.

עד שאמצא אותה.

 

שלכם/ן

חצי פייק

אתם/ן מוזמנים/ות לכתוב אלי ל hetsifake@gmail.com

כתיבת תגובה

סגירת תפריט